בדידות בגיל המבוגר: איך שומרים על קשרים חברתיים ובונים מעגלים חדשים
פרישה, התרחקות של חברים ואובדן עלולים להשאיר אנשים מבוגרים לבד. דרכים מעשיות לחזק קשרים ולמצוא קהילה.
בדידות אינה נמדדת במספר האנשים שסביבנו. אפשר לגור לבד ולהרגיש מוקפים באהבה, ואפשר לשבת בארוחה משפחתית הומה ולהרגיש שקופים. ובכל זאת, בגיל המבוגר מצטברות נסיבות שמקשות על שמירת הקשרים: היציאה מהעבודה, ילדים שגרים רחוק, חברים שמתקשים לצאת מהבית ולעיתים גם פרידה מבן או מבת זוג. לקראת חגי תשרי, כשכולם מדברים על ארוחות משפחתיות, התחושה הזאת יכולה להתחדד במיוחד. חשוב לומר כבר בפתיחה: בדידות אינה כישלון אישי ואינה גזירה שיש להשלים איתה. היא מצב שאפשר לשנות, בצעדים קטנים.
להבחין בין לבד ובין בודד
יש אנשים שנהנים מהשקט של הבית, מספר טוב ומשגרה עצמאית, ואינם חשים שום חסר. להיות לבד זו עובדה, ואילו בדידות היא תחושה: הפער בין הקשרים שיש לנו ובין הקשרים שהיינו רוצים. לכן אין מספר ״נכון״ של חברים או של מפגשים בשבוע. השאלה היא אם יש בחיים אנשים שאפשר לדבר איתם בפתיחות, שמבחינים כשאנחנו נעדרים ושנעים להיות בחברתם.
אנשי מקצוע מתייחסים היום לבדידות ממושכת כאל עניין שנוגע גם לבריאות, ולא רק למצב הרוח. היא נקשרת לשינה פחות טובה, לירידה בפעילות ולתחושת דכדוך. זו סיבה טובה להתייחס אליה ברצינות, בלי להיבהל ובלי להתבייש.
למה זה קורה דווקא בשלב הזה
מקום העבודה מספק, כמעט בלי שנשים לב, עשרות מפגשים אנושיים בשבוע. עם הפרישה הם נעלמים בבת אחת, ומי שלא טיפח קשרים מחוץ לעבודה מגלה שהיומן ריק. במקביל, הילדים עסוקים בקריירה ובגידול ילדים משלהם, ולעיתים גרים בעיר אחרת או בחו״ל.
גם הגוף משחק תפקיד. ירידה בשמיעה הופכת שיחה במקום רועש למאמץ, ורבים מעדיפים לוותר על המפגש מאשר לבקש שוב ושוב שיחזרו על המשפט. קושי בהליכה או ויתור על הנהיגה מצמצמים את טווח התנועה. ואובדן של בן זוג או של חברים קרובים משאיר חלל שקשה למלא. כשמבינים את הסיבות, קל יותר לחפש פתרון ממוקד לכל אחת מהן.
לחזק את הקשרים הקיימים
לפני שמחפשים חברים חדשים, כדאי להשקיע במי שכבר נמצא. הצעד הראשון הוא ליזום. אנשים רבים מחכים שיתקשרו אליהם, ומפרשים את השקט כחוסר עניין, בעוד הצד השני עושה בדיוק אותו דבר. טלפון קצר, הודעה עם תמונה ישנה או הזמנה לקפה כמעט תמיד מתקבלים בשמחה.
קביעות עוזרת מאוד. שיחת וידאו קבועה עם הנכדים ביום שישי, הליכת בוקר עם שכנה בימי שלישי או ארוחת צהריים חודשית עם חברים מהעבודה הופכים את הקשר להרגל שלא תלוי במצב הרוח. אפשר גם לחדש קשרים ישנים: חברים מהצבא, מהלימודים או מהשכונה הקודמת. לא פעם מתברר שגם הם חיכו שמישהו ירים את הטלפון.
הטכנולוגיה יכולה לשמש כאן גשר. שיחות וידאו, קבוצה משפחתית בוואטסאפ וחוגים מקוונים מאפשרים לשמור על קשר גם כשקשה לצאת מהבית או כשהמשפחה רחוקה. עם זאת, המסך אינו מחליף מפגש פנים אל פנים, וכדאי להשתמש בו בעיקר כדי לתאם מפגשים ולשמור על רצף בין ביקור לביקור.
כדאי לזכור גם את הקשרים הקטנים. שיחה קצרה עם המוכר במכולת, עם השכנים בחדר המדרגות או עם המתעמלים בפארק אולי אינה חברות עמוקה, אבל היא תורמת לתחושת השייכות יותר ממה שנדמה.
מסגרות שבהן פוגשים אנשים חדשים
חברויות נוצרות בעיקר סביב עשייה משותפת וחוזרת. לכן הדרך הטובה ביותר להכיר אנשים היא להצטרף למסגרת קבועה ולהתמיד בה. האפשרויות רבות:
- מועדוני גמלאים ומרכזי יום, שמציעים חוגים, הרצאות, טיולים וארוחות משותפות
- קהילות תומכות שפועלות בשכונות וביישובים רבים ומשלבות פעילות חברתית עם מענה לצרכים יומיומיים
- חוגים ולימודים: מקהלה, ברידג׳, ציור, שפות או קורסים לגמלאים במוסדות אקדמיים
- קבוצות הליכה, התעמלות או ריקודי עם
- בית כנסת, מועדון קריאה או קבוצת סריגה, לכל אחד לפי תחומי העניין שלו
הפעם הראשונה תמיד הכי קשה. אפשר לבקש מבן משפחה או מחבר להצטרף למפגש הראשון, ולהחליט מראש לתת למסגרת שלוש או ארבע הזדמנויות לפני שמוותרים. קשרים נבנים לאט, ורק אחרי כמה שבועות הפנים הזרות הופכות למוכרות. מי שמתקשה להגיע בכוחות עצמו יכול לברר אם המסגרת מציעה הסעות, כפי שנהוג בחלק ממרכזי היום.
התנדבות: לתת ולקבל
אחת הדרכים היעילות להפיג בדידות היא דווקא לעזור לאחרים. התנדבות מעניקה תחושה שזקוקים לנו, מכניסה סדר לשבוע ומפגישה עם אנשים מכל הגילים. אפשר לסייע לילדים בשיעורי בית, לקרוא סיפורים בגן, להתנדב בבית חולים, בספרייה או בעמותת מזון, או להעביר הלאה ידע מקצועי שנצבר במשך עשרות שנים.
גם בעל חיים יכול לשנות את התמונה. כלב מחייב לצאת מהבית כמה פעמים ביום ומזמן שיחות עם שכנים ועוברי אורח, וחתול מספק חברה ושגרת טיפול. זו כמובן מחויבות שצריך לשקול ברצינות, בהתאם ליכולת הפיזית והכלכלית.
מתי כדאי לבקש עזרה
לפעמים הבדידות מלווה בעצב עמוק, בחוסר תיאבון, בקשיי שינה או בתחושה שאין טעם לקום בבוקר. כשזה נמשך שבועות, כדאי לשתף את רופא המשפחה או לפנות לעובדת סוציאלית במחלקת הרווחה ביישוב. הם יכולים לבדוק אם מדובר בדיכאון שדורש טיפול, ולהפנות לשירותים מתאימים, כמו ביקורי מתנדבים, קווי תמיכה טלפוניים או קבוצות תמיכה לאבלים.
גם לבני המשפחה יש תפקיד. שיחה קבועה, שאלה כנה על מה שלומך באמת, והזמנה שאינה רק לחגים עושות הבדל גדול. ולפעמים העזרה הטובה ביותר היא מעשית: הסעה לחוג, ליווי למפגש הראשון במועדון או עזרה בהתאמת מכשיר שמיעה.
לסיכום, בדידות בגיל המבוגר היא תופעה נפוצה, אבל היא אינה חלק בלתי נמנע מההזדקנות. חיזוק הקשרים הקיימים, הצטרפות למסגרת קבועה, התנדבות ושימוש נבון בטכנולוגיה יכולים להחזיר לחיים את החברה ואת תחושת השייכות. הצעד הראשון הוא לרוב הקטן ביותר: להרים טלפון, או לומר ״כן״ להזמנה הבאה.